Page 16 - גילוי דעת

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד
אורי שכטר | מנהל אגף שורשים ופעיל חברתי.
לא חכמה שאתה לוקח את החיים בשמחה, הכול אצלך זורם”. ואני עונה שאין מישהו בעולם שהכול זורם אצלו, ואין לו בחיים קשיים ואתגרים
בהמשך זימנו אותי לוועדת הדחה והדיחו אותי מהקורס היוקרתי. הרגשתי שחרב עלי עולמי. גם כאן שאלתי את עצמי איך זה נפל עלי? בהתחלה האשמתי את המכנסיים שלבשתי בתרגיל, את נרתיק האקדח, את מדריך הירי שגם לפני זה הרגשתי שהוא לא כל כך אוהב אותי, ואפילו האשמתי את מפקד הקורס.
אחרי כמה ימים, נרגעתי מעט. בחרתי להבין שמי שארגן את כל מה שקרה לי בצורה יסודית ומדויקת הוא בורא עולם. מה הסיכוי שאקדח שמחובר לנרתיק יפול? מה שלא קרה מעולם בבוחן הסיום
של הקורס?
יכול להיות שאני מבין למה זה קרה לי (וחשוב שאתקן את הדרוש תיקון) ויכול להיות שאני לא מבין. אבל מה שבטוח הוא שבורא עולם עשה את זה, בשבילי ולטובתי וזה משמח להבין את זה. המון פעמים אנחנו מקבלים סטירה בחיים, לפעמים זו סטירה קטנה בדמות פקק רציני שמונע מאיתנו להגיע לפגישה חשובה. (ואנחנו כמובן מאשימים את הילדים, בן/בת הזוג, השוטר, העובדים בכביש, משרד התחבורה ועוד). ולפעמית זו סטירה גדולה ומשמעותית יותר, שכדי להתמודד איתה אנחנו מאשימים את כל
העולם ואשתו.
אם נבחר להבין שגם את הלטיפות וגם את הסטירות אנחנו מקבלים בשמחה מבורא עולם, ושניהם ניתנים מתוך אהבתו הגדולה אלינו, ורצונו בתיקון נשמתנו בעולם, חיינו יהפכו לרגועים יותר, שלווים יותר ובעיקר שמחים הרבה
יותר.■
הזה אני חושב שאני מבין, אבל זה לא משנה). העיקר שהבנתי שזה ממנו וזה הכי מדויק בשבילי, דווקא עכשיו.
לא סתם כתוב “מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד” – תמיד זה גם, שלכאורה, המצב קצת נראה על הפנים. הסתכלות נכונה תביא אותנו גם במקרים מורכבים
ומאתגרים להיות בשמחה.
כדי להבהיר את הנקודה אספר סיפור שבזמנו טלטל אותי לא מעט: בשנת 1999 התקבלתי, לאחר מאמצים רבים, לקורס של אחת מזרועות הביטחון הסודיות של מדינת ישראל. שמחתי כל כך על הקבלה, והרגשתי שאני הולך לפתוח בדרך חדשה,
מעניינת, ערכית ומתגמלת.
הקורס היה ארוך וקשה מאוד מבחינה נפשית ומבחינה פיזית והתנהל בתנאי פנימייה מלאים. לפעמים הייתי ממש הופך עולמות כדי להגיע בזמן למקום שבו התקיים הקורס, אחרי שבת משפחתית בבית עם אשתי והילדים הקטנים. התקדמתי בקורס בסה”כ בצורה טובה, לא הייתי מהשלושה המובילים בקורס, אבל גם לא הייתי מהשלושה
האחרונים.
בשלב האחרון של הקורס נערך מבחן מסכם שבו היינו אמורים לעשות מסלול מכשולים כלשהו ולפגוע במדויק במחבלים הנקרים בדרכנו. יצאתי לתרגיל בריצה מהירה, אחרי כמה דקות קפץ מולי מחבל. שלחתי במהירות את ידי לנרתיק האקדח וניסיתי לשלוף אותו. פתאום קלטתי שאין אקדח, האקדח כנראה נפל לי במהלך הריצה. הלם מוחלט. קשה לתאר את התחושות שלי באותו רגע.
בוקר אחד בדרכי למרכז נסעתי בכביש היורד מגוש עציון לכיוון עמק האלה. ראיתי תאונת דרכים קשה ובה היו מעורבים סבא, סבתא ושלוש נכדותיהם. מעל שעה נשארתי לעזור במקום, בשיא החום. שתי נכדות נפגעו בינוני וכל השאר נפצעו קל. הזעקנו למקום אמבולנסים והם פינו את הפצועות מהמקום. לאחר זמן הגיעה אימם של הילדות והתעלפה
לי בידיים.
בסוף, כשכולם פונו כולל הרכב ההרוס, התחלתי בנסיעה. שמתי לב שחלק מהרכב המפורק נכנס לי לתוך הצמיג. ניסיתי להוציא את החלק ונחתכתי עמוק ביד.
החלק שנכנס לי לצמיג פוצץ אותו.
עצרתי בצד להחליף גלגל. הרמתי את הרכב באמצעות הג’ק, הוצאתי את הגלגל המפונצ’ר כדי להחליפו והרכב נפל מהג’ק לרצפה. בסוף מאמצים רבים וזמן רב הצלחתי להחליף את הגלגל והגעתי
בחזרה לביתי מותש פיזית ונפשית.
למה אני מספר לכם את זה? כי לעיתים אנשים אומרים לי: “לא חכמה שאתה לוקח את החיים בשמחה, הכול אצלך זורם”. ואני עונה שאין מישהו בעולם שהכול זורם אצלו, ואין לו בחיים קשיים ואתגרים. אנחנו לא בוחרים את המציאות, שלפעמים, ממש נכפית עלינו. הבחירה שלנו היא איך להסתכל על המציאות: האם לקבל אותה ולשמוח בה? או שלא.
במקרה ההוא, לאחר שנשמתי עמוק, בחרתי לשמוח מאוד במה שעשיתי. בחרתי להבין שמי שארגן את המקרים האלה הוא בורא עולם. אולי אני מבין למה הוא עשה את זה, ואולי לא (במקרה
ל׳ שבט ה'תשפ״א
16 |