Page 6 - גילוי דעת

חובת התלמידים החשובה ביותר בפורים
קרב וזקנים שיש להם קוצבי לב שכל כך פוחדים מהפיצוצים האלה. חושב ושואל את עצמי:
מי שמכם? האם בשם שמחת החג הותר הרסן ומותר באמת לפגוע ולהטריד את האחר?
האם בשם קדושת השתייה מותר לך להשתכר, כי מקסימום מד”א כבר ייקחו אותך ויאספו אותך לחדר המיון של “שערי צדק”, ובוודאי יהיו כבר כמה אחיות שיטפלו בגועל כאשר הם משתדלות שלא להתלכלך מכל הזוהמה שנדבקה בך על הדרך?
בכל פורים אני נזכר שחבר שלי סיפר שהוא הכין ולמד עם הילד שלו “הלכות רגישות”. הוא הדגיש בפניו שמעבר למצוות היום של החג, יש מצוות ה”לא תעשה” שאפשר בקלות לעבור עליה בפורים. המצווה הגדולה והעיקרית ביותר: היא להיות
רגיש. כן, גם בפורים. בעיקר בפורים.■ avinoam811@gmail.com
אבינועם הרש - מחנך | קפה הפוך וחינוך סיפורים
כולם יודעים שאירוע השיא של פורים בבית הספר הוא ההכתרה. הדובדבן שבקצפת. האירוע שכול הישיבה והאולפנה מחכים לו כל השנה. סוף סוף יש אפשרות לתלמידים “להחזיר” קצת למורים ולצוותי ההוראה שלהם: לשחרר, לרדת ולהסתלבט
עליהם והכול בשם החוק.
בישיבה התיכונית שבה חבר טוב שלי היה מדריך חינוכי יצא ככה שהשמיניסטים שלה היו מוכשרים במיוחד: היו שם כמה חבר’ה שנונים בטירוף וחדים כמו סכיני שף יפנים. ההתרגשות אחזה בכל הישיבה ורק הלכה והתגברה ככל שהגיע המועד של ההכתרה. שלטים ומודעות שמבשרים על ההכתרה נתלו
בכל רחבי הישוב. כולם חיכו לה בכיליון עיניים.
מעל חמש מאות איש, גברים נשים וילדים, תלמידים ובני משפחותיהם התאספו באולם הספורט לרגל ההכתרה. מסך ענק הקרין את סרטון ההכתרה המושקע במיוחד. בכל כמה דקות נשמעו פרצי צחוק שגעשו ומילאו את האולם ולאחריהם נשמעו מחיאות כפיים סוערות וקריאות עידוד והתלהבות. עוד פאנץ’
טוב פגע בדיוק בפוני. עוד דחקה טובה עשתה את העבודה.
ואז התחיל מערכון על אחת המורות שהייתה כבדת פה, ומידי פעם היו יוצאים לה גמגומים. למען האמת זה היה קטע מצחיק במיוחד, כזה וכזה שבדיוק שיקף והיטיב לתאר אותה. אבל עבורה זה היה כבר יותר מידי. אף על פי שהקהל הכיל יותר מחמש מאות איש, רוב הקהל הבחין בתנועה ההפוכה שהתרחשה מיד בתום הקטע: המורה הזו, יחד עם בעלה וחמשת
ילדיה עזבה בחמת זעם את האולם.
ההסתלקות מן האולם גרמה להסתודדות ולרחש שעבר בקרב הקהל. כולם הסתכלו עליה והבינו שנעשה כאן מעשה שלא יעשה. הלבינו את פניה של המורה ברבים, השפילו אותה לפני בעלה ובני משפחתה הקרובים, הפכו אותה לצחוק ולשנינה. רגע לפני שיצאה מהאולם עוד הספיקה בכאב לצעוק לעבר האולם, לכוון אף אחד ולכולם בו זמנית: “תתביישו לכם! לא עושים דברים כאלה!”. לאחר עשר דקות, כאשר הקהל הבין שאיזה שמיניסט כאן חצה את הגבול והמשיך לרתוח כלבה רותחת, הגיע ראש הישיבה ואמר בדרמטיות: “כל ההכתרה הזו לא שווה דמעה אחת של המורה שנפגעה. אלה הם לא ערכינו. מישהו כאן עבר את הגבול. אני עוצר כאן את ההכתרה. זה לא שווה את זה”. ההכתרה הופסקה באמצע. השמיניסטים וכל הישיבה קיבלו בלייב את אחד משיעורי החינוך הגדולים שהיו
יכולים לקבל אי פעם. ***
בכל פורים אני חושב מחדש על המקרה הזה. על כך שאולי יש מי שדווקא מודה לקורונה שהשנה לא הולכת להיות הכתרה. על מי שרועדים ופוחדים וחוששים בכל שנה שהשמיניסטים הולכים
להיכנס בהם חזק מידי, להעליב, לפגוע. לעבור את הגבול.
בכל פורים אני חושב על כל מפוצצי הנפצים שבשם קדושת החג מרשים לעצמם להטריד נשים בהריון, ילדים קטנים, הלומי
״כל ההכתרה הזו לא שווה דמעה אחת של המורה שנפגעה.
אלה הם לא ערכינו. מישהו כאן עבר את הגבול.״
י״ד אדר ה'תשפ״א
6|