Page 29 - גילוי דעת

סיפורים מחייו של
הרב אברהם יצחק הכהן
דמותהחמ״דתשפ״א קוק,הרבהראשיהאשכנזי
הראשון בארץ ישראל
חשבו על אוניברסיטה עברית בירושלים. מייסד “הדף היומי” הרב מאיר שפירא מלובלין אמר בערוב ימיו שטעה כשמסר את נפשו להקים את הישיבה הגדולה בלובלין במקום בארץ ישראל, שתהווה מגדלור לארץ המתחדשת. המוטיבציה של הרב קוק לצאת לארה”ב למסע גיוס כספים לישיבות (יחד עם ה”דבר אברהם”, רבה של קובנה, ועם רמ”מ אפשטיין, ראש ישיבת חברון), הושפעה גם מהבקורת הבאה שהושמעה כלפיו: פרופ’ אלברט איינשטיין הוציא קול קורא שמכוחו נאספו עבור האוניברסיטה 17 מיליון דולר מרחבי העולם היהודי, בעוד שעבור התכנית של הרב, הישיבה המרכזית העולמית, נאספו בקושי חצי מיליון. וכי לא תהא כוהנת כפונדקית? נסיעתם התרחשה באותה שנה
של הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה.
למרות זאת, לפעמים אני עובר באוניברסיטה בדיוק במקום שבו נשא הרב קוק את חזונו-
הנאום על פסגת הר הצופים
תפילתו, ומהרהר: בלי להתייחס למסגרת הלימודים הרשמית ולמחקר התורני הרב שבאוניברסיטה, על היתרונות והחסרונות, ובלי להתייחס להיבט הציוני אלא רק להיבט הדתי, הרי באוניברסיטה בהר הצופים פועלים היום כמה ארגונים מגוונים של הפצת תורה ויהדות על בסיס יומי. קיימים 3 בתי כנסת עם מנייני תפילה, דף יומי ושיעורי תורה, בניצוחו של ר’ אריה סלומון, מטעם האוניברסיטה. ספריות ענק לעיון תורני ומשפט עברי, חברותות, פעילויות תורניות ושבתות לסטודנטים. כאורח המתבונן מהצד עם ‘מדד אובייקטיבי’, אני זוכה לערוך באוניברסיטה מספר אירועים תורניים קבועים בשנה, ושם לב שבכל פעם מצטרפים יותר ויותר סטודנטים, לאו דווקא כאלה שגדלו בבתים עם מסורת. מרבי עקיבא על הר הצופים למדנו עד כמה חזון גדול מצריך אורך רוח...מי יתן.■
אחת הבקורות הקשות כלפי הרב קוק היתה ביחס להשתתפותו בהנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. הרב יצחק הוטנר, מגדולי ראשי הישיבות ותנועת המוסר בארה”ב, הגדיר פעם שלולי היכרותו עם הרב קוק הוא היה חסר 50% מהווייתו הרוחנית. יחד עם זאת, היה לו ויכוח נוקב עם הרב בענין הנ”ל. כתנאי להשתתפותו בטקס, הובטח לרב קוק שלא תכנס לאוניברסיטה “בקורת המקרא”, כפי שרמז בנאומו החגיגי והבקורתי. הרב הוטנר מספר שהוא ישב פעם אצל הרב, כשהגיע תלמיד מהאוניברסיטה וסיפר על תוכן הרצאה בתנ”ך שזה עתה ניתנה שם, שהיה כולו בקורת המקרא. הרב הביע אכזבה גדולה על הטעייתו.
תחרות סמויה היתה לגבי המוסד הלימודי העליון שיוקם בארץ ישראל המתחדשת וישפיע עליה. הרב קוק חלם על ישיבה מרכזית עולמית בירושלים. ראשי הציונות
חץ וקשת!
הרב חגי לונדין
רב ישיבת שדרות, מכון מאיר ומכינת עצם
כנגד האימפריה הרומאית; על פי החישובים “הריאליים”, “התקשורתיים” ו”הפוליטיים” – המרד ייכשל. למרות זאת, כדוגמת החץ והקשת, הם כיוונו למרחוק. כדוגמת רבם, רבי עקיבא, הרואה שועל היוצא מבית קודשי הקודשים ושוחק – גם הם מכוונים את החץ אל העתיד. המערכה לא תוכרע
מיד, זה ייקח זמן.
אולי דור, אולי כמה דורות, ואולי יותר – אולם בסופו של דבר עם ישראל ישוב לארצו ורומא תהפוך להיסטוריה. החזון הרחוק; החזון הדורש שיתוף של כל כוחות הגוף והנפש; חזון הדורש ריכוז,
הכנה ודיוק – הוא ינצח לבסוף.
היום, דווקא היום, אנו צריכים לייסד “בתי ספר לקשתים”. בתוך תרבות הדורשת סיפוק מידי, זול ורגשני - אנו זקוקים לרבי עקיבא ותלמידיו. לא סתם מבקש דוד המלך – ללמד בני יהודה קשת. לא חנית, לא כידון, דווקא קשת היא כלי המלחמה הישראלי. עכשיו הזמן“ ְל ַל ֵּמד ְּבֵני ְיהּו ָדה ָק ֶׁשת ִהֵּנה ְכתּו ָבה
ַעל ֵס ֶפר ַה ָּי ָׁשר” (שמואל ב א, יח).■ י״ח באייר ה'תשפ״א | 29
חץ וקשת – עבור מטרות בטווח קרוב, הכינון הוא ישיר. אולם עבור מטרות בטווח רחוק יש צורך להגביה את הקשת
ו”להביט גבוה”; ממש כמו בחיים.
ביום חמישי בלילה יצאו אלפים מילדי ישראל לשחק בחץ וקשת סביב למדורת ל”ג בעומר (לפחות כך היה פעם, היום יותר משחקים חץ וקשת באייפון...). אם נתבונן מעט נבחין כי לחץ ולקשת
כמה מאפיינים:
חץ וקשת – הם כלי מלחמה אציליים; “סטריליים”; פוגעים מרחוק ללא המפגש האכזרי עם האויב פנים אל פנים, כדוגמת רוב רובם של כלי המלחמה
בעולם הקדום.
חץ וקשת – על מנת לירות בהם, הגוף כולו משתתף במאמץ: הרגל דורכת ומכופפת את העץ הגמיש (מכאן בא הביטוי ‘דרך קשתו’); הידיים מותחות
את המיתר, העיניים מביטות במטרה.
חץ וקשת – דורשים תחכום ודיוק בניגוד לחרב או למקל התובעים בעיקר כוחניות.
חץ וקשת – ה ָקשת משחרר את ידו והאנרגיה שנצטברה במיתר גורמת לחץ לעוף באופן מדויק אל המטרה. הכנה, ריכוז ותזמון – זהו שם המשחק.
העולם שיברא אחר הקורונה יהיה עולם עדין יותר. עולם עניו יותר. עולם שמכיר שא-לוהים נמצא בחיינו. ואז הגדי
הקטן שוב יוכל לשמוח ולקפץ.
בל”ג בעומר, יום שאותו אנו מציינים לזכר מותם של תלמידי רבי עקיבא – זהו הזמן להיזכר בחץ וקשת.
תלמידי רבי עקיבא יצאו להילחם ברומאים כשחץ וקשת בידם. הם מן הסתם ידעו שאין להם סיכוי רב
החזן מאיר דורפמן
מרצה ב'המקום' תל אביב. מספר סיפורים. meirdorfman@gmail.com