Page 27 - גילוי דעת

איך לצאת בסדר מליל הסדר
המדריך המקוצר לספרדי המתחיל
את זה לשש-בש?”
“ אנחנו בכלל לא אוכלים הרינג, אז תירגע. אני אשחק איתך שש-בש אם תבוא. מה אתה אומר?”
“טוב, איזו ברירה כבר יש לי, אחרת אמא שלך תזכיר את זה כל שבת במשך שנתיים”.
וכך מצא עצמו בעלי, כהה העור, שמבחינתו ג’ינס הוא פריט לבוש שבתי, יושב בליל הסדר ילד טוב ירושלים! ומפנטז על צלעות הכבש
שיאכל בחול המועד.
“אני רק רוצה להזכיר לכולם שהשנה בגלל הקורונה, תתאפקו מלהתחבק ולהתנשק אחד עם השני” אמר אבא שלי לכל המסובים.
“כן, כאילו שאתם צריכים קורונה כדי להימנע מנשיקות...” לחש לי בעלי. בעטתי בו מתחת השולחן.
“קדש” עבר בשלום, “ורחץ” עבר בוויכוח קריטי איך צריך לטול ידיים. בעלי אמר שלוש-שלוש לסירוגין, ואני לא הבנתי למה זה עקרוני כל כך.
וכך עברו גם שאר הסימנים עד שהגענו “לשולחן עורך”. הוריי מיהרו להגיש את האוכל, ואבי מיהר למקרר להוציא את הגפילטע... סליחה זה שאין לנקוב בשמו. ואת הצנצנת. ושם אותה ליד בעלי כלאחר יד. בשלב הזה בעלי התחיל להזיע. “תגידי לו שמזה אני שומר 2 מטר! אני לא מרגיש טוב, אני לא מצליח לנשום... אין לי חוש טעם...
תקראי לאמבולנס!!” והתעלף.
“מה יש לו?” שאלה סבתא שלי. “אולי יש לו קורונה?”
“יש לו יתר לחץ דג, וגם אי ספיקת מאכלים אשכנזיים מתקדמת. התרופה היחידה לזה היא נשיקות, חיבוקים, קטניות, קמעות מזל, ופלפל
חריף. כל מה שמזכיר לו את הבית”.
“אבל אין לנו קטניות בבית בפסח! “נזדעקה אמא שלי, “וגם אי אפשר לחבק ולנשק כי לא כולם מחוסנים!”
“אין ברירה, נשתמש בתרופה הכי טובה של האשכנזים: שום. שום מרפא הכול!! זה האנטיביוטיקה של הטבע, וגם פפריקה בלי הרבה מלח”. אמרה סבתא שלי והכניסה לבעלי מצה עם
שום לתוך הפה.
את הצרחות שמעו בכל השכונה. “חשבתי שאתם אוהבים חריף!!??” סבתא שלי התנצלה.
טוב זה ברור איפה נהיה שנה הבאה... אני חושבת שאני אקנה את המדריך למען הסדר הטוב.
אמורות לספור).
*לא הרמתי ידיים בכוונה עצומה עם נשיקה מצלצלת ב”פותח את ידיך”.
* והגרוע מכל, סיפרתי למשפחה שלו שאני עובדת עם חולי סרטן (“שקט!!!! אסור להגיד את המילה הזאת! תגידי המחלה! איי רבי שמעון).
עכשיו הצטערתי שלא היה לי את המדריך המלא כדי לדעת איך לספר לו את הבשורה שהוא יאלץ לשבת בשולחן אחד עם גפילטע-פיש ומצה עם שום. (וגם כמה תפוחי אדמה, כי מי שלא אכל
בפסח תפוח אדמה כמובן לא יצא ידי חובתו).
“ממי.. קושקוש נושנוש... אנחנו אוכלים אצל ההורים שלי השנה בחג, תזכור שאני אוהבת אותך. ביי”.
קצר ולעניין. ניתקתי. הטלפון צלצל (קצת בזעם) “את לא עושה לי את זה!! אני אלרגי לקניידלך שכחת? ולצנצנת, שלא יקרבו אליי
את הצנצנת!!!”
“ממי, זה רק ההורים שלי, ממה אתה כל כך מפחד? אני מבטיחה שאני אדאג לאווירה ספרדית חמה עד כמה שאפשר. אני אתלה תמונות של בבא סאלי על הקיר, אני אני... אני אקרא לצ’ולנט ‘חמין’!!
בבקשה אתה רק תשב איתנו ותהנה מהאוכל”.
“ אני אמות משעמום, עם מי אני אשחק שש-בש, דומינו, משהו שבא טוב עם פיצוחים?”
“ גם לנו יש משחקים”. נעלבתי. “כן? איזה בדיוק?? “
“ רמי-קיוב!” אמרתי בהפגנתיות. “ אולי דג מלוח ילך אצלכם... איך את משווה
השנה אתם אצלנו בליל הסדר נכון? לא, לא, לא, אני לא מוכנה לשמוע שאתם אצלם. נכון, אולי אין לנו אורז אבל יש לנו קניידלך! ויש גם בשר!! מה זאת אומרת איזה סוג? עוף בקטשופ זה שתמיד אהבת. ממתי עוף בקטשופ לא נקרא בשר??! אז סגרנו אתם אצלנו. נשיקות, כל טוב,
שלום שלום”.
אמי ניתקה את השיחה, והשאירה אותי עם הבשורה לספר לבעלי, שאנחנו לא אצל ההורים שלו בחג. הבשורה הקשה יותר, זה שאנחנו נהיה אצל ההורים שלי. משחר ילדותי, חונכנו אחיותיי ואני, בנות הונגריה ורומניה, שמשימת חיינו היא להתחתן עם ספרדי, כדי שנוכל לאכול דנונה-בר בפסח. (ועוד שאר מיני חטיפים וקטניות. בדגש על חטיפים. איזה חוצפה שעל כולם כתוב לאוכלי מוצרי קטניות? על מה נתערב שמנכ”ל “עלית” נולד ספרדי?) התמזל מזלי, והשגתי את המטרה הנכספת!! חתן ספרדי טהור, לא חצי, לא רבע, ממוצא טוניס ופרס. אממה, כשקבלתי לחתונה צ’קים וצ’קים וצ’קים וקצת סירים של סולתם (תנחשו מאיזה צד הם הגיעו), שכחו להביא לי לחתונה את המתנה השימושית מכולן, את הספר:
“המדריך המלא לאשכנזי המסתפרד”.
כיוון שלא קבלתי את הספר, במהלך הדרך נעשו פה ושם טעויות:
*כשכולם קמו למים אחרונים אני נותרתי לשבת והתחלתי לשיר “שיר המעלות”.
*כשכולם ענו לזימון “שמים” הסתכלתי בחלון מחכה לאיזה מטוס שלא הגיע.
*חיפשתי ספירת העומר בסידור לבת ישראל (ואין למי שלא יודע כי ספרדיות, מתברר, לא
|27
י״ג בניסן ה'תשפ״א
שירה סעדה
אחת שיודעת