Page 28 - גילוי דעת

יוצא מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה.
ענת גופשטיין | מיומנה של מטפלת
אף שהיא הלכה אחריו עד סוף העולם, היא תמיד נשאר האישה היהודייה וכך גם ילדיה.
החיים בכפר היו קשים ביותר. החיים שלהם לא היו פשוטים. רווים באלימות. הם לא הרגישו שייכים לכפר, הם תמיד
הרגישו יהודים ושייכים לעם ישראל.
לפני זמן היא נפרדה ממנו וחזרה ליהדות. עכשיו כשהם בוגרים ולא ברשות האב, הם עושים השבה ליהדות בבית הדין, הם שינו את שמם לשמות
יהודיים במשרד הפנים.
השנה הם יחגגו יחד עם המשפחה המורחבת את ליל הסדר. החג שבו עם ישראל יוצא מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מדבר אליהם כל כך כי השנה
גם הם בני חורין. ■
מרצם ומאודם. אולי גם כאן, דווקא לפני הרגע המכריע, רצה הקב”ה שהכוהנים שאמורים לייצג את העם, יצטרכו לחכות מחוץ למשכן, עוד שעה ועוד שעה, עוד יום ועוד יום, כשמשה רבנו עושה לבד את כל העבודות והם “ביציע”. ואז ביום השמיני עם כל המרץ והרצון וההתלהבות, הם יוכלו להתחיל בתפקידם
לדורות באופן מושלם...
זה לימוד עבורנו ההורים. ובכלל לחיים. אם אנחנו רוצים להכניס התלהבות בעשייה, בלימוד, בגיוס למשימות משפחתיות, מוטב שניתן להם לחוות תהליך של רצוא ושוב. ואולי זאת מזימתה של מיס קורונה. מרוב ישיבה בבית, ילדים כה רבים, ובעיקר המתבגרים שלנו, מצפים בקוצר רוח לחבוש את ספסלי למודים. מים גנובים ימתקו. ואני שואלת בכאב, אז למה כל כך הרבה ילדים בגיל החטיבה, בתקופה זו של השנה מקבלים מהישיבות התיכוניות ומהאולפנות את התשובה – לא התקבלת! כך מקררים
את התשוקה. בואו נחליט, כולם אהובים-כולם יקרים – מתקבלים.■
“את תהיי אשתי” הוא אמר לה. “איך?”, היא שאלה. “אני יהודייה, אתה ערבי. ההורים שלי לא יקבלו את זה”. “אני אדבר איתם, אבקש את ידך. תסמכי עלי” הוא אמר לה. היא לא רצתה שיבוא לבית שלה והסתירה אותו מההורים. כשיצאה
מהבית, סיפרה שהלכה לחברה.
לשקר אין רגלים, והמשפחה שלה קיבלה את הבשורה המרה שהבת שלהם בקשר עם ערבי ורוצה להתחתן איתו. הם ניסו לדבר איתה, לשכנע, אבל היא בשלה.
“אני הולכת אחרי האהבה”.
את סימני המצוקה בקשר ביניהם היא לא זיהתה. היא הלכה אחריו לכפר, הלכה עד הסוף. התחתנה, התאסלמה ונולדו הילדים. ילדיה גדלו בעיר מעורבת, גדלו בין שתי שפות בין שני עולמות. על
לפני 20 שנה היא עזבה את משפחתה ומאז לא היה קשר ביניהם.
היא כבר היתה נערה עצמאית עובדת. לאחר הלימודים, היא יצאה לעבוד כמלצרית בבית קפה הסמוך לביתה.
הוריה לא אהבו את העניין, אך היא התעקשה. ההורים לא הבינו מה קרה לביתם. היא היתה נערה טובה, תלמידה טובה ומאז שהתחילה לעבוד, הילדה השתנתה והפכה לנערה מתבגרת, נערה
מורדת.
שם במסעדה, היא הכירה היו הרבה עובדים שעטפו אותה. הם הפכו לחבורה. אחד מהם, מבוגר ממנה בהרבה, התקרב אליה במיוחד. פינק
אותה ממש וזה קנה אותה.
שבעת ימי ההכנה
ד"ר חנה קטן | רופאה גניקולוגית, מומחית לפריון, מרצה וסופרת
לפני כמעט חמישים שנה נחטף מטוס “סבנה” בידי מחבלים ואולץ לנחות בנתב”ג. כוחות של סיירת מטכ”ל השתלטו על המטוס. מפקד הכוח היה אז אהוד ברק ואחד הקצינים היה בנימין נתניהו, שאף נפצע קל באותה פעולה. האנשים שנבחרו למבצע היו הלוחמים הכי מאומנים ומיומנים של הסיירת. הפעם רצו רק ותיקים. הזעיקו מהבית גם מילואימניקים של הסיירת, והם הגיעו מיד: זה מביתו, וזה ממשקו, וזה מקתדרתו באוניברסיטה. הם הצטרפו לכוח והשתלטו על המחבלים בפעולה נועזת ומסוכנת שבעזרת ה’ הצליחה באופן יוצא מהכלל. והנה התברר שדווקא הלוחמים הוותיקים שהיו כמעט לגמרי מחוץ לעניינים במשך שנים, פעלו בנועזות, בתחכום ובאומץ, אפילו יותר מהלוחמים הסדירים. אולי הצפייה מהצד במשך שנים היא שגרמה להם לעוף על המשימה וכך הם מילאו את תפקידם בצורה נפלאה. אותו עיקרון קיים גם אצל מאמני ספורט, שלפעמים לפני משחק חשוב, מונעים מהשחקנים לגעת בכדור, אוסרים עליהם לעלות למגרש, כדי שבמשחק החשוב והמכריע שמחכה להם הם יהיו “רעבים” למשחק ולניצחון וישקיעו בכך את כל כוחם,
אם אנחנו רוצים להכניס התלהבות בעשייה, בלימוד, בגיוס למשימות משפחתיות, מוטב שניתן להם לחוות תהליך של רצוא ושוב
24/7?
מה התועלת שבישיבה שבעה ימים בלי לזוז?
אולי מדובר על בנייה של ציפייה לקראת המשימה החשובה. ויש לכך כמה דוגמאות.
בסוף ספר שמות נגמר בניין המשכן. ועם ישראל מחכים לחנוכתו בראש חודש ניסן, במלאת כמעט שנה לצאתם מארץ מצרים. בסוף פרשת צו מגיע הזמן, ומשה פועל בשבעת ימי ההכנה, המילואים, לקראת היום השמיני שהוא היום הגדול, יום תחילת תפקודו הרגיל של המשכן. לקראת היום הזה מנהל משה את הנהגתם של אהרן ובניו: “וּמִ ֶּפתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא ֵתצְאוּ ִׁשבְעַת יָמִים ַעד יֹום ְמֹלאת ְי ֵמי ִמ ֻּל ֵאי ֶכם, וּ ֶפתַח ֹאהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם ָולַיְ ָלה ִׁש ְבעַת ָימִים ּוׁ ְש ַמ ְר ֶּתם ֶאת ִמׁ ְש ֶמ ֶרת ה’ ְוֹלא ָתמּותּו” (סוף פרשת צו ותחילת
פרשת שמיני בדילוגים).
מוזר מאוד. בשבעת ימי ההכנה ליום השביעי צריכים משה ואהרן לא לזוז ממקומם, לא להתאמן, לא ללמוד, לא לדבר עם העם, לא להיפרד ממשפחתם לקראת התפקיד הגדול שיוטל עליהם. כוהנים בודדים אמורים לבצע את כל תפקידי הכוהנים. רק לשבת בפתח האוהל
י״ג בניסן ה'תשפ״א
28 |
השנה הם
יחגגו יחד עם המשפחה
המורחבת את ליל הסדר. החג שבו עם ישראל יוצא מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מדבר אליהם כל כך כי השנה גם הם בני חורין.